28th
אני מניח שלכולנו יש את דעתם על פסטיבל פול מקרטני המשתולל ומחירי הכרטיסים הגבוהים. אני מבין למה אנשים מוכנים לשלם סכומים כאלה. בשבילם מקרטני הוא דמות מיתית וחוסר הרלוונטיות שלו היום לא קשורה לכלום. בכל מקרה, ישבתי וחשבתי אם אני הייתי מוכן לשלם 1000 שקל להופעה של מישהו והשם שצץ ראשון היה של ביל ווית’רס. מהרגע הראשון ששמעתי את “איינט נו סונשיין”. לשיר ולביצוע היה אימפקט רגשי מאוד גדול עלי והפכתי למעריץ גדול של האיש. אחר כך גיליתי שירים שלו שכולם מכירים אבל הרבה פחות מזה יודעים מי מבצע. לא הכל מושלם אצלו. בשלב מסוים השירים שלו הפכו לסנכריניים מדי, מתחנפים מדי, אבל בגלעין תמיד היה אותו כאב. אני חושב שמה שמטריד אותי לגבי ביל ווית’רס שהוא נמצא במקום שונה מהגיבורים האחרים שלי. הצ’ילי פפרס קיימים ונמצאים בשיא כוחם. מטאליקה עדיין קיימים אבל בדיוק במקום ההפוך לפפרז ועדיין, אני מבין את זה. הנדריקס וכל השאר מתים. ביל ווית’רס הוא אחר. ההרגשה שלי היא שיכול היה להיות ממנו כל כך עוד הרבה. אבל הוא החליט לפרוש ומאז זה נשאר ככה.
